כעס זו אש. היא יכולה להיות הכי מפחידה בעולם.

אני שנים קפאתי מול האש הזאת,
נמנעתי מלכעוס ועשיתי כל מה שיכולתי כדי למנוע מצבים של כעס מסביבי.
למדתי איך להיות בלם זעזועים משוכלל, למדתי איך לרכך ולפייס, ניסיתי ליצור הרמוניה בכל מרחב. והאש לאט לאט עלתה בתוכי.

הרבה מאיתנו חוו כעס של אנשים שפגע מאוד.
הרבה מאיתנו חוו שתיקה ודיכוי של כעס לאורך שנים.
כמעט לאף אחד מאיתנו לא היה מודל בריא לאיך להתנהל עם כעס.
למדנו שהוא מסוכן.

כשאני מסתכלת מסביב אני רואה שהאינסטינקט הראשוני כשעולה הכעס הוא בדר"כ למצוא מיד על מי לזרוק אותו.
לפעמים מרגיש הכי בטוח להאשים את עצמנו.
לא להסתבך בעימותים.

אני אישית מכירה את זה מעולה.
לפעמים זה אוטומטית למצוא מישהו אחר לזרוק עליו את הכעס.
על מי ש"לחץ על הכפתור" במקרה הטוב או במקרה הפחות טוב על מי שבכלל לא קשור, שפשוט הכי קל לכעוס עליו.

מה שעצוב הוא שאלה בדר"כ האנשים הכי קרובים, האחרונים שהיינו רוצים לפגוע בהם.
אבל כעס זו אנרגיה אנושית שהיא חלק מאיתנו.

היא חשובה, יש לה מטרה להניע אותנו לפעולה, להציב גבול,
להזיז אותנו ממה שלא מתאים לנו.

היא לא טעות.

היא עולה בתוכנו, היא נעה והיא מבקשת ביטוי.

כדי לעבוד עם האש הזאת בצורה בריאה השלב הראשון הוא להכיר בינך לבינך שהכעס הוא שלך.
הוא לא נוצר ע"י מישהו אחר, אף אחד לא גרם לך לכעוס.

אף אחד לא אחראי לכעס שלך יש לך כעס בתוכך.
זה אומר שאת אנושית.

השלב השני הוא לבחור למצוא דרך לבטא את הכעס הזה במקום לזרוק אותו החוצה.
זה פשוט הדבר האחראי לעשות.
לא כדי להעניש את עצמך, לא כדי להעניש מישהו אחר.
לא כי זה מגיע לו שתכעסי עליו או מגיע לך שתכעסי על עצמך.
אלא כי יש בך אנרגיה שמבקשת ביטוי.
והיא לא באמת קשורה לאף אחד אחר
וזה עלייך לבטא אותה וע"י כך גם לשחרר אותה מתוכך ולהתנקות, ולהרגע.

אפשר ליצור משהו, לצייר, לפסל, אפשר לנוע את הכעס דרך הגוף, אפשר לצעוק.
אני אוהבת לשיר בכל הכוח עם שירים שאני מזדהה איתם.
זה עובד מעולה בנסיעה באוטו.

זה לא אומר שאם הכעס הצטבר במשך 20 שנה והפך כבר לזעם והא מייד יתנקה ברגע שתצרי משהו.
אבל הוא יתחיל להתנקות מעצם הביטוי.
יש משהו כל כך נקי בביטוי כזה.

הוא לא גורר רגשות אשם ולא מרוקן. להיפך, הוא מעצים אותך.
ועוזר לך להתקדם לשלב הבא, זה שאחרי הכעס.
זה שמביא באופן טבעי רגשות עדינים יותר, רכים יותר ואולי גם דרכי פעולה שונות.

מסיימת בתפילה מעומק הלב עבור הילדים של כולנו, שיגדלו בסביבה שיודעת להכיל כעסים, בלי להחנק איתם, בלי לפגוע מתוכם שילמדו איך להכיל את עצמם ולעבוד עם האנרגיה שלהם באופן הכי בריא ומיטיב.

הפוסט בואו נדבר רגע על כעס הופיע לראשונה ב-להיות אחת.

ידעתי שאני צריכה להתחבר לחלק פראי שיש לו חוקים אחרים לגמרי.
כי ידעתי כמה כוח יש לפחד ולניתוק שספגתי וגידלתי לאורך השנים.

הבן הגדול שלי עבר החודש בר מצווה בשעה טובה.

עברו כמעט ארבע עשרה שנה מאז ההריון הראשון שלי,
אבל עד היום אני עדיין מתרגשת כשאני חושבת על התהליך הזה,
כי הוא פתח לי דלת בסופו של דבר לא רק ללידה טבעית ומדהימה,
אלא גם לחיים אחרים לגמרי ביום יום.

חיים בהם אני מעריכה ומכבדת את הגוף שלי.
לא מתביישת בו כמו פעם.

שיש לי ביטחון בסיסי שלא תלוי בכלום, ביטחון אמיתי שמעוגן ביני לביני.

כנשים ובנות העם הנשי כמעט כולנו נפגענו בדרך זו או אחרת.

הרגישות הכי רכה שלנו ספגה פגיעות ישירות, כאב, ביוש, תוקפנות.
ואת כל אלה הטמנו עמוק בתוך הגוף לפעמים עד כדי שיכחה.

הפגיעות שחווינו לימדו אותנו להתנתק.
לפחד ממה שיש בתוכנו.
לחנוק.
להיות יעילות ורחוקות.

אבל בפנים בפנים יש שם מישהי מורעבת. מישהי שקר לה.
שזקוקה לאש החיה של האישה הפראית.

היום אני מבינה שלהתחבר לאש המרפאת הזאת זו עבודת חיים שאני מתמסרת אליה עם הרבה אהבה וסבלנות.

אני גם מבינה שניתנה לי מתנה שחלק ממנה הוא הזכות ללוות נשים נוספות במסע הזה לאישה הפראית שבהן.

בהודיה עמוקה על המסע שאחריי ועל זה שלפניי ובמיוחד  בהודיה עליכן נשים מופלאות שזכיתי ללוות ועליכן, נשים מופלאות שאפגוש בהמשך הדרך.

הפוסט האישה הפראית שבך הופיע לראשונה ב-להיות אחת.