האיזון בין אומץ לענווה הוא קריטי במטפל או מורה.
אומץ שעובד בשיתוף עם ענווה מוודא שתהיה תנועה בתהליך, ושהתנועה תהיה בקצב שנכון לאדם שעושה את התהליך.
מגע עם עומק הנפש והרוח מצריך אומץ.
התמודדות עם ספים, עם התנגדויות, עם פחד שעולה בתהליך- מצריכה נוכחות ואומץ. את המסע האדם עושה עם עצמו, בסופו של דבר זו המשימה שלו לפגוש את השדים שלו ואת המלאכים שלו, אבל המטפל או המורה הוא היד המונחת על גבו, זו שמחזיקה את הפנס בכניסה למערה החשוכה, והיד הזו צריכה להיות בוטחת ויציבה.
ללא אומץ נישאר כולנו בבריכה הרדודה והמוגבלת של המוכר, בחוויה התודעתית- רגשית הממוחזרת של עצמנו. לא ניאלץ להתמודד עם הגדולים בפחדים ובכאבים, אבל גם לא נתפתח ולא ניפתח לאפשרויות רחבות, עשירות ועמוקות יותר של קיום. בלי אומץ כנראה גם נמשיך למחזר את אותם קשיים שבהם אנחנו נתקלים, בין אם הם בגוף, ברגש, בנפש, במערכות יחסים או בכל תחום.
מטפל או מורה אמיץ מעז לאתגר, מעז לשאול שאלות קשות, מעז להציב מראות מול האדם שהגיע אליו בבקשת עזרה.
הוא לא מחוייב לרצות את האדם ולא את הדפוסים שלו. הוא מחוייב לפוטנציאל הצמיחה, לחזון הגבוה ביותר שהוא מסוגל להחזיק עבור המטופל.
יחד עם זאת, אומץ וביטחון בדרך ללא ענווה יכולים בקלות להפוך לבערות ועיוורון, ולהביא את התהליך למקומות מסוכנים מבלי שנשים לב.
ענווה עוזרת לנו לעצור, להקשיב, להיות פתוחים באמת ולזהות גבולות פנימיים שאין לחצותם.
מטפל או מורה שעובד ללא ענווה עלול ליצור תלות, להקטין את האדם במקום להעצים אותו ולנתק אותו מעצמו במקום לחבר אותו.
בנוסף בלי ענווה קל לפספס נקודות עדינות שיכולות להיות נקודות מפנה ופתיחה. לעתים מחווה קטנה של היד, שינוי קל בקול או מילה מסוימת יכולות לרמז על אפשרות להגיע לעוד עומק, או להעיד על כך שהאדם חש לא בנוח עם הכיוון או הקצב שאליו מכוון המטפל. לא תמיד אדם שם לב בעצמו או מרגיש מספיק בטוח לבטא חשש או קושי או לבקש להאט או לעצור.
ענווה שומרת עלינו כמטפלים ומורים מלהינעל על כיוון שאנחנו חושבים שהוא נכון או על מטרה מסויימת.
היא שומרת אותנו במקום שלנו- בסה"כ מלווים ולא "ההצגה" עצמה.
הענווה היא מול חוכמתו הפנימית של האדם, וגם מול אלוהים, הרוח הגדולה, היוניברס או כל שם שתבחרו לקרוא למקור הרוחני, שרואה תמונה רחבה מהתמונה שאנחנו רואים, ומסמן לנו בעדינות את הנתיב.
אם לא נקשיב לאיתותים אנחנו עלולים להיות תחת הרושם שקרה משהו מאוד חשוב במפגש, כשלמעשה פספסנו את העיקר.
אני מבקשת ומתפללת בין היתר תפילה קצרה לאומץ, לענווה, ולשותפות לפני כל מפגש טיפולי וכל הנחיה.
זו תפילה אישית שמזכירה לי להעז אבל להישאר קשובה ופתוחה, ובנוכחות שלמה, לטובה הגבוהה והמיטבית של כל הנוגעים והמושפעים מן המפגש.
