איום על הגבולות שלנו יכול להוות טריגר להמון דברים,
אבל הוא יכול גם לעזור לנו להגדיר מחדש את גבולות הבית הפנימי שלנו.
כשגבולות הגוף, הבית, והחושים מאותגרים שוב ושוב,
קל מאוד להיקלע להרגשה שמשהו נפרץ,
שאנחנו חסרי אונים מול מציאות שגדולה מאיתנו בכמה מידות,
ושכל שנותר לנו הוא להתכווץ לכדור קטן ולחכות שזה יעבור.
אפילו עצם צלילי ההתראה מהטלפונים גורמים לחוויה של פולשנות למרחב האישי שלנו, גם אם אין שום אזעקה אחריהם.
הצליל עצמו יוצר מיידית תגובה בגוף, גם אם קטנה: כיווץ, רעד, הידרכות.
הגוף מגיב מיידית לצלילים, וטוב שכך, הוא מתוכנת לשרוד.
אלא שאנחנו לא רק גוף ויש בנו עוד רבדים מעבר למנגנוני ההישרדות.
אפילו ברגעים של איום, או ברגע שאחרי האיום, יש לנו זכות בחירה.
מי אני רוצה להיות ברגע הזה?
כמה מעצמי אני "מוסרת" לאיום?
האם אני רוצה לשמור על איזושהי חלקה פנימית שיש בה משהו אחר, לצד החלקים שעסוקים בלשרוד?
אולי ידיעה פנימית, אמונה, שקט, אהבה, עזרה לאחר?
מי חשוב לי להיות?
מה הערכים שלי?
איך אני מגדירה את עצמי?
דווקא לצלילי האזעקות שאלות כאלה מקבלות עוד משמעות.
עצם ההתעכבות עליהן מייצרת עוצמה פנימית, כי היא מייצרת נפרדות בינינו לבין הסיטואציה שנכפתה עלינו.
הנפרדות הזו היא גבול, שאנחנו יכולים לצייר בעצמנו.
לא הגבלה שנכפתה עלינו מבחוץ אלא תיחום של מי שאנחנו בוחרים להיות.
זכות הבחירה הזו נשמרת לנו תמיד.
אף אחד לא יכול באמת לכפות עלינו להיות מישהו אחר, לעולם.
וכאן מתחילה ריבונות אישית.
כשאנחנו ריבון של המציאות הפנימית אנחנו לא קורבן, גם אם אנחנו חווים כאב או אובדן.
את המציאות הפנימית, את מה שקורה בבית הפנימי שלנו רק אנחנו יכולים לצייר.
זו זכות אנושית טבעית, והיא שמורה לנו תמיד.
גם בצל אזעקות או נפילות.
מזמינה את כולנו בפעם הבאה שאנחנו שומעים את צליל ההתראה, או אחרי שיצאנו מהמרחב המוגן לעצור רגע,
לנער מהגוף את המתח או הכיווץ, אולי להוציא איזו אנחה כדי לשחרר גם דרך הקול, או לשטוף את הפנים במים,
ואז לעצור, לנשום ולשאול את עצמנו:
מה אני רוצה עכשיו להנכיח בבית הפנימי שלי ואת מה אני, כריבון, בוחר/ת עכשיו להזין?
