אומץ שעובד בשיתוף עם ענווה מוודא שתהיה תנועה בתהליך, ושהתנועה תהיה בקצב שנכון לאדם שעושה את התהליך.

מגע עם עומק הנפש והרוח מצריך אומץ.

התמודדות עם ספים, עם התנגדויות, עם פחד שעולה בתהליך- מצריכה נוכחות ואומץ. את המסע האדם עושה עם עצמו, בסופו של דבר זו המשימה שלו לפגוש את השדים שלו ואת המלאכים שלו, אבל המטפל או המורה הוא היד המונחת על גבו, זו שמחזיקה את הפנס בכניסה למערה החשוכה, והיד הזו צריכה להיות בוטחת ויציבה.

ללא אומץ נישאר כולנו בבריכה הרדודה והמוגבלת של המוכר, בחוויה התודעתית- רגשית הממוחזרת של עצמנו. לא ניאלץ להתמודד עם הגדולים בפחדים ובכאבים, אבל גם לא נתפתח ולא ניפתח לאפשרויות רחבות, עשירות ועמוקות יותר של קיום. בלי אומץ כנראה גם נמשיך למחזר את אותם קשיים שבהם אנחנו נתקלים, בין אם הם בגוף, ברגש, בנפש, במערכות יחסים או בכל תחום.

מטפל או מורה אמיץ מעז לאתגר, מעז לשאול שאלות קשות, מעז להציב מראות מול האדם שהגיע אליו בבקשת עזרה.

הוא לא מחוייב לרצות את האדם ולא את הדפוסים שלו. הוא מחוייב לפוטנציאל הצמיחה, לחזון הגבוה ביותר שהוא מסוגל להחזיק עבור המטופל.

יחד עם זאת, אומץ וביטחון בדרך ללא ענווה יכולים בקלות להפוך לבערות ועיוורון, ולהביא את התהליך למקומות מסוכנים מבלי שנשים לב.

ענווה עוזרת לנו לעצור, להקשיב, להיות פתוחים באמת ולזהות גבולות פנימיים שאין לחצותם.

מטפל או מורה שעובד ללא ענווה עלול ליצור תלות, להקטין את האדם במקום להעצים אותו ולנתק אותו מעצמו במקום לחבר אותו.

בנוסף בלי ענווה קל לפספס נקודות עדינות שיכולות להיות נקודות מפנה ופתיחה. לעתים מחווה קטנה של היד, שינוי קל בקול או מילה מסוימת יכולות לרמז על אפשרות להגיע לעוד עומק, או להעיד על כך שהאדם חש לא בנוח עם הכיוון או הקצב שאליו מכוון המטפל. לא תמיד אדם שם לב בעצמו או מרגיש מספיק בטוח לבטא חשש או קושי או לבקש להאט או לעצור.

ענווה שומרת עלינו כמטפלים ומורים מלהינעל על כיוון שאנחנו חושבים שהוא נכון או על מטרה מסויימת.

היא שומרת אותנו במקום שלנו- בסה"כ מלווים ולא "ההצגה" עצמה.

הענווה היא מול חוכמתו הפנימית של האדם, וגם מול אלוהים, הרוח הגדולה, היוניברס או כל שם שתבחרו לקרוא למקור הרוחני, שרואה תמונה רחבה מהתמונה שאנחנו רואים, ומסמן לנו בעדינות את הנתיב.

אם לא נקשיב לאיתותים אנחנו עלולים להיות תחת הרושם שקרה משהו מאוד חשוב במפגש, כשלמעשה פספסנו את העיקר.

אני מבקשת ומתפללת בין היתר תפילה קצרה לאומץ, לענווה, ולשותפות לפני כל מפגש טיפולי וכל הנחיה.

זו תפילה אישית שמזכירה לי להעז אבל להישאר קשובה ופתוחה, ובנוכחות שלמה, לטובה הגבוהה והמיטבית של כל הנוגעים והמושפעים מן המפגש.

הפוסט פוסט למטפלים- האיזון בין אומץ לענווה הופיע לראשונה ב-להיות אחת.

לאו דווקא מוות פיזי.

מוות כמו להימנע, מוות כמו לוותר, מוות כמו לקרוס אל תוך אמונה בכישלון, בחוסר תכלית,

בבורות האישיים שלוחשים את הרעל הקבוע שלהם, שמרוב שהוא מוכר יש בו משהו חמים וריח של בית.

לפעמים החיים מפחידים הרבה יותר.

לנסות שוב, לקום מנפילה או מאכזבה, לאסוף את החלקים ואת האמונה ולחפש דרך בכל זאת—

הפעולה הזו מצריכה הצבה של גבול לסיפור,

והצבה של גבול מצריכה עוצמה.

ההתפרקות לעומת זאת מפתה כי היא לא מבקשת לא איסוף ולא הרמה:

היא מבטיחה הרפיה של מאמץ והתרפקות על איזושהי דרמה שמפעילה אותנו.

ההתפרקות מביאה איתה פורקן, לכן יש בה קסם.

לא סתם נאמר שלוקח רגע להרוס מה שנבנה במשך זמן רב ועמל רב.

יש זמנים ומקומות שחיוני לפרק או להתפרק בהם כי אין לידה חדשה בלי מוות,

אבל אם לא נשים לב לכוח המסמא והמסמם של המוות עלינו,

אנחנו עלולים להלכד במעגל חוזר של התחלות שאינן מבשילות לחיים,

ומיתות קטנות בטרם עת.

מה המוות הקטן שמפתה אותך שוב ושוב?

איפה הבור המוכר שלך?

במחשבה שאת לא מספיק טובה שמונעת ממך להעמיק את מערכת היחסים שלך לרמה משמעותית יותר של אינטימיות?

באמונה שאתה לבד שמשאירה אותך עם כל העול על הכתפיים, מרוחק וללא תמיכה?

בפחד שלך מדחיה שמונע ממך לשים גבול לבינוניות ולנסות באמת להגשים את החלום שלך?

ברדיפה אחרי פנטזיה לא ריאלית שמונעת ממך חיים כאן ועכשיו כי נדמה שאם לא תגשימי לא תהיי כלום?

לפעמים זה יכול להיות דק מן הדק, וכל כך מוטמע בדינמיקה הפנימית הרגילה שלך,

שקשה בכלל לשים לב עד כמה המוות מנהל אזורים עיוורים שלמים בחייך.

אחת הדרכים הפשוטות לזהות זאת היא לבדוק איפה יש תסכול מוכר שחוזר על עצמו שוב ושוב,

או תחושה של חוסר מימוש או חוסר סיפוק.

כשזיהית את האזור הזה בדקי מה בתוכך מונע ממך לעשות אחרת?

שם מסתתר כוחו של המוות,

ושם בדיוק יכולה להיכנס עוד מידה של אנרגיית חיים לחייך.

הפוסט כוח הפיתוי של המוות בתוך החיים הופיע לראשונה ב-להיות אחת.

הראשונה שמגיעה היא התגובה הראשונית, שקשורה למנגנונים שהנפש שלך פיתחה עד לרגע הזה.

זו יכולה להיות חרדה, הלם, הכחשה, אולי זעם או דחף עז לברוח.

אחר כך מתחיל הניסיון הנואש לסדר את הקלפים חזרה למקומם במגדל,

להחזיר את המצב לקדמותו, לאיזשהו שקט תעשייתי,

שבחסותו תוכלי להמשיך לחיות את חייך, גם אם הם לא היו מושלמים וגם אם היתה בהם פשרה.

הפירוק של מגדל הקלפים כל כך מאיים, שבלתי אפשרי לשאת את האפשרות שאותו מגדל כבר לא יחזור לקדמותו.

להבין שהקלף הראשון נפל ובנפילתו שינה משהו בסיסי שכבר לא יחזור, יכול להיות כל כך קשוח שמשהו פשוט מסרב לקבל את ה"חומר" הזה פנימה.

בין אם הקלף שזז הגיע כמחלה, בגידה, נפילה כלכלית, סוד מהעבר שנחשף, או כל צורה של שינוי לא צפוי ולא רצוי שהתפרץ באחת לחיים, הכמיהה שהדברים ישובו לקדמותם מניעה אותך לעשות הכול כדי שאפשר יהיה לשים את האפיזודה הזאת מאחורייך ולהמשיך הלאה בחייך.

הרבה פעמים נדמה לנו במקרים כאלה שמה שישאיר אותנו עומדים מול הסופה שמאיימת להעיף את כל הקלפים מהמגדל, הוא שנאחז בציפורניים במי ומה שבנינו, ונלחם בכל כוחנו על המבנה שבנינו במשך שנים בזיעת אפיים. זו תקווה כל כך טבעית ואנושית, שנצליח להיות חזקים מהסופה ושבשלב מסויים היא תעבור ואילו אנחנו נישאר מי שהיינו תמיד מבלי שנצטרך לוותר באמת על משהו או להשתנות בעצמנו.

יש שתי בעיות עיקריות באסטרטגיה כזו:

1. הנוקשות של ההיאחזות שוחקת ומחלישה אותנו מול הרוח. זה אומר שהנפילה יכולה להפוך להיות כואבת הרבה יותר וגם לגרום לנו לאבד יותר.

לסופות יש סבלנות. לא תמיד הם יהרסו הכול עד היסוד, אבל הן יכולות להרוס מגדל, לתת לנו להשתקם ולבנות שוב ואז להרוס גם את המגדל הבא כי הוא נבנה על אותם יסודות כמו המגדל הראשון, ומנפילה לנפילה אנחנו נשחקים ומאבדים עוד חיות ועוד כוחות. יש סיכוי שבמגדל הקודם שבנינו פספסנו משהו קריטי בבסיס, ואם לא נקשיב ונסכים לזוז עם הסופה, אנחנו בעצם מכינים כבר את הנפילה הבאה.

2. אנחנו נחמיץ את הדלת לשנות את המגדל או לבנות מגדל אחר, שתואם יותר את מי שאנחנו היום ומבוסס על יותר אמת. יכול להיות שהמבנה שמתאים לנו עכשיו הוא כבר לא מגדל, יכול להיות שהוא אוהל, בית קרקע או בכלל גשר.

לסופות יש נטיה לחשוף אותנו על עוצמותינו, חולשותינו, עוורוננו והפוטנציאל שלנו.

לתת להן לחלוף לשווא זה בזבוז של כוחות טבע אדירים שהגיעו לפתחנו.

הסופה יודעת להעיף קלפים, כמו הסתרה או בטחון לא מבוסס, לחשוף קלפים שבכלל לא ידענו שהסתתרו בין יסודות המגדל, כמו חרדה, שנאה או תלות, ואפילו להביא לפתחנו קלפים אחרים שלא הכרנו מקרוב, כמו יצירתיות, אמונה או יכולת להתמודד עם פגיעות באופן פתוח.

כשאנחנו נאחזים ומרוב בהלה לא מעזים להתבונן, אנחנו בסופו של דבר יוצאים מופסדים פעמיים: גם איבדנו את מה שהסופה הצליחה להעיף, וגם לא קיבלנו ממנה את התנועה החדשה שהיא ייעדה לנו.

אם את נמצאת בעיצומה של סופה שמעיפה קלפים, דעי שאתה ממש לא היחידה שהמגדל שלה מתמוטט כרגע.

הנה כמה כיוונים שעשויים לעזור לך אם זה מה שקורה אצלך כרגע:

זה הזמן להתחיל לגדל אמון אחר, במקום האמון במבנה שבנית.

להתחיל ללמוד להאמין בעצמך, במהות העמוקה שלך. להגדיר אותה ע"י כוונה ולהפוך אותה לדבר היציב והבלתי משתנה בחייך.

כשהמהות העמוקה שלך ברורה- שום סופה לא יכולה להעיף אותה, להעיף אותך. ההגדרה העצמית שלך הופכת לעוגן יקר ערך ובלתי תלוי.

זה הזמן ללמוד להאמין ביכולת שלך לנוע ולהתמודד עם שינוי,

ומתוך האמון הזה ללמוד לשחרר שליטה, על מה שבכל מקרה לא בשליטתך.

ללמוד להיפתח לצורות חדשות, ולאפשרות שיש חוכמה גבוהה יותר שמכוונת אותך ורואה רחב יותר ממך,

ובסופו של דבר ללמוד לאפשר לחוכמה הגבוהה הזו להיכנס ללב שלך וללחוש לך את עצמה כדי לקבל בהירות ומידה של שקט בתוך הכאוס שאת חווה כרגע.

הפוסט כשהדברים מתחילים לקרוס הופיע לראשונה ב-להיות אחת.

אבל הוא יכול גם לעזור לנו להגדיר מחדש את גבולות הבית הפנימי שלנו.

כשגבולות הגוף, הבית, והחושים מאותגרים שוב ושוב,

קל מאוד להיקלע להרגשה שמשהו נפרץ,

שאנחנו חסרי אונים מול מציאות שגדולה מאיתנו בכמה מידות,

ושכל שנותר לנו הוא להתכווץ לכדור קטן ולחכות שזה יעבור.

אפילו עצם צלילי ההתראה מהטלפונים גורמים לחוויה של פולשנות למרחב האישי שלנו, גם אם אין שום אזעקה אחריהם.

הצליל עצמו יוצר מיידית תגובה בגוף, גם אם קטנה: כיווץ, רעד, הידרכות.

הגוף מגיב מיידית לצלילים, וטוב שכך, הוא מתוכנת לשרוד.

אלא שאנחנו לא רק גוף ויש בנו עוד רבדים מעבר למנגנוני ההישרדות.

אפילו ברגעים של איום, או ברגע שאחרי האיום, יש לנו זכות בחירה.

מי אני רוצה להיות ברגע הזה?

כמה מעצמי אני "מוסרת" לאיום?

האם אני רוצה לשמור על איזושהי חלקה פנימית שיש בה משהו אחר, לצד החלקים שעסוקים בלשרוד?

אולי ידיעה פנימית, אמונה, שקט, אהבה, עזרה לאחר?

מי חשוב לי להיות?

מה הערכים שלי?

איך אני מגדירה את עצמי?

דווקא לצלילי האזעקות שאלות כאלה מקבלות עוד משמעות.

עצם ההתעכבות עליהן מייצרת עוצמה פנימית, כי היא מייצרת נפרדות בינינו לבין הסיטואציה שנכפתה עלינו.

הנפרדות הזו היא גבול, שאנחנו יכולים לצייר בעצמנו.

לא הגבלה שנכפתה עלינו מבחוץ אלא תיחום של מי שאנחנו בוחרים להיות.

זכות הבחירה הזו נשמרת לנו תמיד.

אף אחד לא יכול באמת לכפות עלינו להיות מישהו אחר, לעולם.

וכאן מתחילה ריבונות אישית.

כשאנחנו ריבון של המציאות הפנימית אנחנו לא קורבן, גם אם אנחנו חווים כאב או אובדן.

את המציאות הפנימית, את מה שקורה בבית הפנימי שלנו רק אנחנו יכולים לצייר.

זו זכות אנושית טבעית, והיא שמורה לנו תמיד.

גם בצל אזעקות או נפילות.

מזמינה את כולנו בפעם הבאה שאנחנו שומעים את צליל ההתראה, או אחרי שיצאנו מהמרחב המוגן לעצור רגע,

לנער מהגוף את המתח או הכיווץ, אולי להוציא איזו אנחה כדי לשחרר גם דרך הקול, או לשטוף את הפנים במים,

ואז לעצור, לנשום ולשאול את עצמנו:

מה אני רוצה עכשיו להנכיח בבית הפנימי שלי ואת מה אני, כריבון, בוחר/ת עכשיו להזין?

הפוסט איום על הגבולות (נכתב בעת המלחמה עם איראן) הופיע לראשונה ב-להיות אחת.

מה היה מתאפשר לנו? ממה לא היינו יכולים יותר להימנע?

בואיהנדמיין את המציאות הזאת,

כי היא כל כך שונה מכל מה שאי פעם ראינו או שמענו, מכל סרט, סיפור או מיתולוגיה, מכל מה שלמדנו על העולם הזה,

וגם כי מה שהצלחת לראות בדמיון- את יכולה להתחיל לצעוד לעברו.

הבוקר ישבתי במדיטציה וביקשתי לקבל תמונה, תחושה של מציאות כזו, שבה אני לא מנסה לשלוט במציאות ומפסיקה להתווכח איתה, וגם מפסיקה לאפשר לכל דבר חיצוני לשלוט בי.

אפשר לנשום: במילים להפסיק לשלוט או להתווכח אני לא מתכוונת לא לפעול יותר.

זה אומר מבחינתי לקבל את הגבולות שלנו, ולפעול מתוך שחרור ולא מתוך מאמץ, כוח, או צורך להוכיח.

להפסיק להישלט זה אומר מבחינתי להסכים להיות באמת עצמאית, מבפנים.

התחושה הראשונה שעלתה בי היתה חופש.

כשאני משוחררת מלשלוט בתוצאות, באנשים, באיך דברים מתנהלים זה מאפשר תנועה רפויה ורכה.

התחושה השנייה שעלתה היה חשיפה.

אם אני לא מאפשרת לשום אדם ולשום דבר לשלוט בי,

זה אומר שהבחירה היא עלי.

במצב כזה אין שום דבר חיצוני שמתווה את הדרך: לא איך לחנך, לא איך להתבטא, לא איך נכון לחשוב, מה מותר או אסור להגיד.

זה חושף אותי כי זה אומר להיות גלויה, כי אני לא יכולה יותר להתחבר מאחורי אף אחד. לא בן זוג, לא מדינה, לא חברה, לא משפחה, לא מוסכמות.

כל פעולה, כל מחשבה, כל מילה, וגם כל חוסר פעולה, כל פעם שאני בוחרת לשתוק- משקפת אותי.

זו אני, וזו מי שאני בוחרת להיות.

במקום שליטה זה מייצר אחריות עמוקה ורחבה.

הבנתי שכשאנחנו מזיזים את כל יחסי השולט-נשלט מהתמונה, למעשה אנחנו מזיזים איתם מחיינו גם הרבה מאוד מייסוד הפחד.

זה אומר להיות מאוד ברורים, אסופים ומוגדרים מצד אחד עם הגבולות והכוונות שלנו, ומצד שני לנוע ללא כוח, מאבק או מאמץ.

זה בסיס כל כך הפוך מכל מה שהעולם הזה מלמד אותנו, זה כמו ארץ חדשה לחלוטין, שבה חוקי הטבע לא חלים.

אין יותר טורף ונטרף, אין יותר להיות חזק כי אחרת תמצא את עצמך חלש , אין יותר להיות לעומת מישהו אחר או משהו אחר.

יש להיות צלולה במי שאני, וזה נותן מרחב עצום לנוע, להתבטא, לאהוב, ליצור,

כי אני בטוחה בתוך הגבולות של עצמי.

כשיש לנו את החופש להיות ולממש את מי שאנחנו באמת ברגע הזה,

אנחנו יכולים לזהור את האור הייחודי שלנו בלי חשש,

וכיוון שאנחנו לא עסוקים בלהגביל, להתאים, לשלוט או לשנות,

אנחנו פנויים ומסוגלים גם לתת הרבה יותר.

להניח למערכת השולט- נשלט זו בחירה שמצריכה אומץ עצום,

אבל היא גם מקנה עוצמה פנימית אדירה.

עוצמה אחרת, שחיה מחוץ לכללי המשחק המוכתב, ומעזה לממש את עצמה כישות עצמאית בעולם.

בעיניי המשמעות המהותית של בחירה כזו, היא לאפשר למרכיב האלוהי שבי , זה שמעל לחוקי הטבע, להיות המוביל והמנהיג של חיי.

כאן הרשיתי לעצמי להפליג עוד קצת, כיאה לחולמת שכמוני

איזה עולם מדהים היינו יכולים לכונן כאן אם כולנו היינו מוותרים על פרדיגמת השולט- נשלט, מעזים להוריד מאבק ולאמץ אחריות אישית. כמה יצירה, כמה שפע, איזה יחסי גומלין פוריים, כמה מרחב להתפתח!

יצאתי מהמדיטציה בתחושה של התרחבות, של נשימה, של אינסוף אפשרויות שכרגע הנכיחו את עצמן בקלילות אל חיי,

כמו רוח רעננה שמלטפת את פני ולוחשת באוזני בקול מחייך: אפשר.

הפוסט מה היה קורה אם היינו מוותרים על פרדיגמת השולט- נשלט? הופיע לראשונה ב-להיות אחת.

כעס זו אש. היא יכולה להיות הכי מפחידה בעולם.

אני שנים קפאתי מול האש הזאת,
נמנעתי מלכעוס ועשיתי כל מה שיכולתי כדי למנוע מצבים של כעס מסביבי.
למדתי איך להיות בלם זעזועים משוכלל, למדתי איך לרכך ולפייס, ניסיתי ליצור הרמוניה בכל מרחב. והאש לאט לאט עלתה בתוכי.

הרבה מאיתנו חוו כעס של אנשים שפגע מאוד.
הרבה מאיתנו חוו שתיקה ודיכוי של כעס לאורך שנים.
כמעט לאף אחד מאיתנו לא היה מודל בריא לאיך להתנהל עם כעס.
למדנו שהוא מסוכן.

כשאני מסתכלת מסביב אני רואה שהאינסטינקט הראשוני כשעולה הכעס הוא בדר"כ למצוא מיד על מי לזרוק אותו.
לפעמים מרגיש הכי בטוח להאשים את עצמנו.
לא להסתבך בעימותים.

אני אישית מכירה את זה מעולה.
לפעמים זה אוטומטית למצוא מישהו אחר לזרוק עליו את הכעס.
על מי ש"לחץ על הכפתור" במקרה הטוב או במקרה הפחות טוב על מי שבכלל לא קשור, שפשוט הכי קל לכעוס עליו.

מה שעצוב הוא שאלה בדר"כ האנשים הכי קרובים, האחרונים שהיינו רוצים לפגוע בהם.
אבל כעס זו אנרגיה אנושית שהיא חלק מאיתנו.

היא חשובה, יש לה מטרה להניע אותנו לפעולה, להציב גבול,
להזיז אותנו ממה שלא מתאים לנו.

היא לא טעות.

היא עולה בתוכנו, היא נעה והיא מבקשת ביטוי.

כדי לעבוד עם האש הזאת בצורה בריאה השלב הראשון הוא להכיר בינך לבינך שהכעס הוא שלך.
הוא לא נוצר ע"י מישהו אחר, אף אחד לא גרם לך לכעוס.

אף אחד לא אחראי לכעס שלך יש לך כעס בתוכך.
זה אומר שאת אנושית.

השלב השני הוא לבחור למצוא דרך לבטא את הכעס הזה במקום לזרוק אותו החוצה.
זה פשוט הדבר האחראי לעשות.
לא כדי להעניש את עצמך, לא כדי להעניש מישהו אחר.
לא כי זה מגיע לו שתכעסי עליו או מגיע לך שתכעסי על עצמך.
אלא כי יש בך אנרגיה שמבקשת ביטוי.
והיא לא באמת קשורה לאף אחד אחר
וזה עלייך לבטא אותה וע"י כך גם לשחרר אותה מתוכך ולהתנקות, ולהרגע.

אפשר ליצור משהו, לצייר, לפסל, אפשר לנוע את הכעס דרך הגוף, אפשר לצעוק.
אני אוהבת לשיר בכל הכוח עם שירים שאני מזדהה איתם.
זה עובד מעולה בנסיעה באוטו.

זה לא אומר שאם הכעס הצטבר במשך 20 שנה והפך כבר לזעם והא מייד יתנקה ברגע שתצרי משהו.
אבל הוא יתחיל להתנקות מעצם הביטוי.
יש משהו כל כך נקי בביטוי כזה.

הוא לא גורר רגשות אשם ולא מרוקן. להיפך, הוא מעצים אותך.
ועוזר לך להתקדם לשלב הבא, זה שאחרי הכעס.
זה שמביא באופן טבעי רגשות עדינים יותר, רכים יותר ואולי גם דרכי פעולה שונות.

מסיימת בתפילה מעומק הלב עבור הילדים של כולנו, שיגדלו בסביבה שיודעת להכיל כעסים, בלי להחנק איתם, בלי לפגוע מתוכם שילמדו איך להכיל את עצמם ולעבוד עם האנרגיה שלהם באופן הכי בריא ומיטיב.

הפוסט בואו נדבר רגע על כעס הופיע לראשונה ב-להיות אחת.

ידעתי שאני צריכה להתחבר לחלק פראי שיש לו חוקים אחרים לגמרי.
כי ידעתי כמה כוח יש לפחד ולניתוק שספגתי וגידלתי לאורך השנים.

הבן הגדול שלי עבר החודש בר מצווה בשעה טובה.

עברו כמעט ארבע עשרה שנה מאז ההריון הראשון שלי,
אבל עד היום אני עדיין מתרגשת כשאני חושבת על התהליך הזה,
כי הוא פתח לי דלת בסופו של דבר לא רק ללידה טבעית ומדהימה,
אלא גם לחיים אחרים לגמרי ביום יום.

חיים בהם אני מעריכה ומכבדת את הגוף שלי.
לא מתביישת בו כמו פעם.

שיש לי ביטחון בסיסי שלא תלוי בכלום, ביטחון אמיתי שמעוגן ביני לביני.

כנשים ובנות העם הנשי כמעט כולנו נפגענו בדרך זו או אחרת.

הרגישות הכי רכה שלנו ספגה פגיעות ישירות, כאב, ביוש, תוקפנות.
ואת כל אלה הטמנו עמוק בתוך הגוף לפעמים עד כדי שיכחה.

הפגיעות שחווינו לימדו אותנו להתנתק.
לפחד ממה שיש בתוכנו.
לחנוק.
להיות יעילות ורחוקות.

אבל בפנים בפנים יש שם מישהי מורעבת. מישהי שקר לה.
שזקוקה לאש החיה של האישה הפראית.

היום אני מבינה שלהתחבר לאש המרפאת הזאת זו עבודת חיים שאני מתמסרת אליה עם הרבה אהבה וסבלנות.

אני גם מבינה שניתנה לי מתנה שחלק ממנה הוא הזכות ללוות נשים נוספות במסע הזה לאישה הפראית שבהן.

בהודיה עמוקה על המסע שאחריי ועל זה שלפניי ובמיוחד  בהודיה עליכן נשים מופלאות שזכיתי ללוות ועליכן, נשים מופלאות שאפגוש בהמשך הדרך.

הפוסט האישה הפראית שבך הופיע לראשונה ב-להיות אחת.