כשנכנסתי להריון הראשון שלי ידעתי,
שכדי שאוכל ללדת באופן טבעי ומבלי להיקרע
אני חייבת להעז לגעת בתוכי במקומות שלפני כן לא העזתי להתחבר לנשיות, לשחרר שליטה,
להעז לבטוח בגוף שהוא יודע מה הוא עושה, ולא רק בשכל שלי.
ידעתי שאני צריכה להתחבר לחלק פראי שיש לו חוקים אחרים לגמרי.
כי ידעתי כמה כוח יש לפחד ולניתוק שספגתי וגידלתי לאורך השנים.
הבן הגדול שלי עבר החודש בר מצווה בשעה טובה.
עברו כמעט ארבע עשרה שנה מאז ההריון הראשון שלי,
אבל עד היום אני עדיין מתרגשת כשאני חושבת על התהליך הזה,
כי הוא פתח לי דלת בסופו של דבר לא רק ללידה טבעית ומדהימה,
אלא גם לחיים אחרים לגמרי ביום יום.
חיים בהם אני מעריכה ומכבדת את הגוף שלי.
לא מתביישת בו כמו פעם.
שיש לי ביטחון בסיסי שלא תלוי בכלום, ביטחון אמיתי שמעוגן ביני לביני.
כנשים ובנות העם הנשי כמעט כולנו נפגענו בדרך זו או אחרת.
הרגישות הכי רכה שלנו ספגה פגיעות ישירות, כאב, ביוש, תוקפנות.
ואת כל אלה הטמנו עמוק בתוך הגוף לפעמים עד כדי שיכחה.
הפגיעות שחווינו לימדו אותנו להתנתק.
לפחד ממה שיש בתוכנו.
לחנוק.
להיות יעילות ורחוקות.
אבל בפנים בפנים יש שם מישהי מורעבת. מישהי שקר לה.
שזקוקה לאש החיה של האישה הפראית.
היום אני מבינה שלהתחבר לאש המרפאת הזאת זו עבודת חיים שאני מתמסרת אליה עם הרבה אהבה וסבלנות.
אני גם מבינה שניתנה לי מתנה שחלק ממנה הוא הזכות ללוות נשים נוספות במסע הזה לאישה הפראית שבהן.
בהודיה עמוקה על המסע שאחריי ועל זה שלפניי ובמיוחד בהודיה עליכן נשים מופלאות שזכיתי ללוות ועליכן, נשים מופלאות שאפגוש בהמשך הדרך.
