כשמשהו בחיים שלך מתחיל לקרוס, ומתגלה לך מול העיניים תמונה מבהילה של מגדל קלפים שכל רוח קלה עלולה למוטט–—
הראשונה שמגיעה היא התגובה הראשונית, שקשורה למנגנונים שהנפש שלך פיתחה עד לרגע הזה.
זו יכולה להיות חרדה, הלם, הכחשה, אולי זעם או דחף עז לברוח.
אחר כך מתחיל הניסיון הנואש לסדר את הקלפים חזרה למקומם במגדל,
להחזיר את המצב לקדמותו, לאיזשהו שקט תעשייתי,
שבחסותו תוכלי להמשיך לחיות את חייך, גם אם הם לא היו מושלמים וגם אם היתה בהם פשרה.
הפירוק של מגדל הקלפים כל כך מאיים, שבלתי אפשרי לשאת את האפשרות שאותו מגדל כבר לא יחזור לקדמותו.
להבין שהקלף הראשון נפל ובנפילתו שינה משהו בסיסי שכבר לא יחזור, יכול להיות כל כך קשוח שמשהו פשוט מסרב לקבל את ה"חומר" הזה פנימה.
בין אם הקלף שזז הגיע כמחלה, בגידה, נפילה כלכלית, סוד מהעבר שנחשף, או כל צורה של שינוי לא צפוי ולא רצוי שהתפרץ באחת לחיים, הכמיהה שהדברים ישובו לקדמותם מניעה אותך לעשות הכול כדי שאפשר יהיה לשים את האפיזודה הזאת מאחורייך ולהמשיך הלאה בחייך.
הרבה פעמים נדמה לנו במקרים כאלה שמה שישאיר אותנו עומדים מול הסופה שמאיימת להעיף את כל הקלפים מהמגדל, הוא שנאחז בציפורניים במי ומה שבנינו, ונלחם בכל כוחנו על המבנה שבנינו במשך שנים בזיעת אפיים. זו תקווה כל כך טבעית ואנושית, שנצליח להיות חזקים מהסופה ושבשלב מסויים היא תעבור ואילו אנחנו נישאר מי שהיינו תמיד מבלי שנצטרך לוותר באמת על משהו או להשתנות בעצמנו.
יש שתי בעיות עיקריות באסטרטגיה כזו:
1. הנוקשות של ההיאחזות שוחקת ומחלישה אותנו מול הרוח. זה אומר שהנפילה יכולה להפוך להיות כואבת הרבה יותר וגם לגרום לנו לאבד יותר.
לסופות יש סבלנות. לא תמיד הם יהרסו הכול עד היסוד, אבל הן יכולות להרוס מגדל, לתת לנו להשתקם ולבנות שוב ואז להרוס גם את המגדל הבא כי הוא נבנה על אותם יסודות כמו המגדל הראשון, ומנפילה לנפילה אנחנו נשחקים ומאבדים עוד חיות ועוד כוחות. יש סיכוי שבמגדל הקודם שבנינו פספסנו משהו קריטי בבסיס, ואם לא נקשיב ונסכים לזוז עם הסופה, אנחנו בעצם מכינים כבר את הנפילה הבאה.
2. אנחנו נחמיץ את הדלת לשנות את המגדל או לבנות מגדל אחר, שתואם יותר את מי שאנחנו היום ומבוסס על יותר אמת. יכול להיות שהמבנה שמתאים לנו עכשיו הוא כבר לא מגדל, יכול להיות שהוא אוהל, בית קרקע או בכלל גשר.
לסופות יש נטיה לחשוף אותנו על עוצמותינו, חולשותינו, עוורוננו והפוטנציאל שלנו.
לתת להן לחלוף לשווא זה בזבוז של כוחות טבע אדירים שהגיעו לפתחנו.
הסופה יודעת להעיף קלפים, כמו הסתרה או בטחון לא מבוסס, לחשוף קלפים שבכלל לא ידענו שהסתתרו בין יסודות המגדל, כמו חרדה, שנאה או תלות, ואפילו להביא לפתחנו קלפים אחרים שלא הכרנו מקרוב, כמו יצירתיות, אמונה או יכולת להתמודד עם פגיעות באופן פתוח.
כשאנחנו נאחזים ומרוב בהלה לא מעזים להתבונן, אנחנו בסופו של דבר יוצאים מופסדים פעמיים: גם איבדנו את מה שהסופה הצליחה להעיף, וגם לא קיבלנו ממנה את התנועה החדשה שהיא ייעדה לנו.
אם את נמצאת בעיצומה של סופה שמעיפה קלפים, דעי שאתה ממש לא היחידה שהמגדל שלה מתמוטט כרגע.
הנה כמה כיוונים שעשויים לעזור לך אם זה מה שקורה אצלך כרגע:
זה הזמן להתחיל לגדל אמון אחר, במקום האמון במבנה שבנית.
להתחיל ללמוד להאמין בעצמך, במהות העמוקה שלך. להגדיר אותה ע"י כוונה ולהפוך אותה לדבר היציב והבלתי משתנה בחייך.
כשהמהות העמוקה שלך ברורה- שום סופה לא יכולה להעיף אותה, להעיף אותך. ההגדרה העצמית שלך הופכת לעוגן יקר ערך ובלתי תלוי.
זה הזמן ללמוד להאמין ביכולת שלך לנוע ולהתמודד עם שינוי,
ומתוך האמון הזה ללמוד לשחרר שליטה, על מה שבכל מקרה לא בשליטתך.
ללמוד להיפתח לצורות חדשות, ולאפשרות שיש חוכמה גבוהה יותר שמכוונת אותך ורואה רחב יותר ממך,
ובסופו של דבר ללמוד לאפשר לחוכמה הגבוהה הזו להיכנס ללב שלך וללחוש לך את עצמה כדי לקבל בהירות ומידה של שקט בתוך הכאוס שאת חווה כרגע.
